1. דרושה: מפה
בשבוע האחרון התראיין יעקב עמידרור בעניין האלימות במזרח ירושלים. עמידרור, ראש המל"ל לשעבר ועמית מחקר במרכז הירושלמי לענייני ציבור, נחשב לאחד הדוברים הבולטים של הימין בענייני ביטחון, ומרבה לפרסם את פרשנותו לאירועי היום בכלי התקשורת. הוא מתבטא בפסקנות ולרוב מצליח להצטייר כריאליסט, גם כשתוכן דבריו קיצוני למדי. בשבוע שעבר, במהלך ראיון ברדיו תל אביב, שחרר עמידרור אמירה מפתיעה: "כל השכונות הערביות במזרח ירושלים הנמצאות מאחורי הגדר והן שטח מוניציפאלי שעיריית ירושלים הזניחה לחלוטין – ישראל עשתה טעות כשסיפחה אותן. אין לנו שום דבר לחפש שם, אפשר וצריך להעבירן מיד לשליטת הרשות הפלסטינית". על פניו הדברים מעידים על שינוי לא-צפוי בכיוון הנכון, וראוי לברך עליהם. עמידרור, שהתנגד לאוסלו וגם להתנתקות, מבין שיש רשות פלסטינית, שצריך לבצע הפרדה, וש"ירושלים המאוחדת" היא בלוף.
אלא שעמידרור, כמו רבים מדוברי הימין ולאחרונה גם השמאל, מתנהל כאילו אין מפות בעולם, או לפחות כאילו לא נותר איש שיטרח לעיין בהן. רובם המכריע של הפיגועים בגל הנוכחי לא יצאו ממזרח לגדר, כלומר מהאזור שעמידרור מוכן לוותר עליו, אלא ממערבה, כלומר מאותו אזור שאמור להישאר מבחינתו חלק אורגני מירושלים לנצח נצחים. במילים אחרות, כתגובה לגל הטרור שמגיע ממקום אחד, עמידרור מציע שנעביר לידי הרשות הפלסטינית מקום אחר. למה?
הדרך היחידה להסביר את האמירה המשונה הזו היא לא התפקחות אמיצה, אלא פחדנות פוליטית. הימין מבין שיש צורך דחוף בהפרדה ולכן מדבר על חשיבות גדר ההפרדה, למרות שהיא לא הייתה מסייעת למנוע את גל הפיגועים הנוכחי. אם עמידרור היה מאמין בהיגיון שהוא עצמו מציג, כאילו שכונות מוזנחות בהן צומח טרור צריכות לעבור לידי הרשות הפלסטינית – הוא היה מדבר על העברת השליטה בג'בל מוכאבר, בבית חנינא ובסילוואן. הוא לא יכול לומר זאת. לאחר סדרת מערכות-בחירות שבהן הימין בנה את "ירושלים המאוחדת" בתור סמל לאומי שכל פגיעה בו תחריב את ישראל, גם שיקולי ביטחון לא יביאו את עמידרור להציע לחלק את ירושלים. הרי אם להניח את הסמליות והפוליטיקה בצד, מדוע מותר לוותר על מחנה הפליטים שועפאט, אבל אסור לוותר על ג'בל מוכאבר? מה ההבדל ביניהם, מבחינה ביטחונית או דתית?
מה שעמידרור באמת היה צריך לומר הוא שכביטחוניסט, הוא מאמין שצריך להעביר לידי הרשות את כלל השכונות בהן צומח טרור, משני צידי הגדר – אך כימני, הוא פשוט לא יכול להגיד את זה.
 
2. יושבים על הגדר
הבעיה האמיתית של עמידרור ושל חבריו בימין היא לא השאלה איפה מעבירים את הקו, אלא מה יקרה בצד השני שלו. בסופו של דבר, כיום ישראל שולטת בשני צידי גדר ההפרדה. הריבון על הפלסטינים בשני צידי הגדר, בירושלים וגם בגדה המערבית, הוא ישראל. בשבועות האחרונים התפתח שיח מוזר בנושא השליטה בשטח. "צריך להפריד", חוזרים ואומרים הדוברים בתקשורת. "בין מה למה?", היה אמור המראיין לשאול אותם בתגובה, "ואיך תעזור לנו העברת שטחים משליטה ישראלית מסוג אחד לשליטה ישראלית מסוג אחר?".
על-מנת להתחמק מאחריות, טופחה במהלך השנים האשליה כאילו קיים ריבון בשם "הרשות הפלסטינית", וכאשר זו אינה מצליחה לשלוט בשטח – אין בו ריבון כלל. זה, כמובן, לא נכון. במקומות שבהם הרשות הפלסטינית חלשה, קיים בשטח ריבון אחר, חזק יותר: ישראל. מעבר לכך, גם כשהרשות הפלסטינית שולטת בשטח היטב, הרי היא פועלת באישור ישראל, וביכולתנו לקחת ממנה את ריבונותה החלקית מתי שרק נרצה. משמעות הדבר היא שגם החלקים שתחת "ריבונות פלסטינית" מצויים, בסופו של יום, תחת ריבונות ישראלית. ישראל שולטת באזורים שבשליטה ישראלית ופלסטינית גם יחד; היא אוחזת בהם בסמכויות בלתי מוגבלות, ועל-כן גם באחריות גורפת.
על-כן, סוגיית ההפרדה לבדה לא תפתור את המצוקה הביטחונית הנוכחית של מדינת ישראל. כל עוד נדבר על הפרדה אך נימנע מעיסוק ברצונותיו או במניעיו של הצד השני, נמשיך לעבוד בעיקר על עצמנו. אדם לא יכול להיות חצי ריבון על עצמו. כל פלסטיני שלא שולט באופן מלא על חייו – אנחנו הישראלים שולטים על חייו במקומו. כשהוא מתוסכל, אנחנו נהיה הכתובת להתקוממות ולאלימות. הדבר נכון לגבי הפלסטינים החיים תחת ריבונות הרשות הפלסטינית לכאורה, ונכון עוד יותר נכון לגבי אלו שלא. לסיכום, עד שלא נכריע כיצד ייראו החיים מצידה השני של הגדר, שום הפרדה לא תעזור.
 
3. זריקת מרצ
בשבוע האחרון התרחש אירוע פוליטי שמעטים הבחינו בו, למרות שהיה מקושט היטב בבלונים ובכדורים פורחים. על אף הפרופיל הנמוך, מדובר באירוע מרכזי בסיפורן של מפלגות השמאל היום.
בחמישי האחרון נבחר מוסי רז לתפקיד המזכ"ל החדש של מרצ. הדבר אינו מפתיע כשלעצמו: רז הוא פעיל מרצ ותיק ומוכשר, וראוי לשאת בתפקיד זה. אלא שאת הבחירות לתפקיד ליוו חודשיים של דיונים אידיאולוגיים ופוליטיים אינטנסיביים על מצב המפלגה. מול מוסי רז התמודד פעיל צעיר בשם תומר רזניק, כיום יו"ר צעירי מרצ, וסביבו התקבצו עשרות פעילים מהדור הצעיר של המפלגה. על הפרק עמד, ועדיין עומד, מיקומה ותפקידה של המפלגה שפעם התגאתה בכך שהיא משפיעה על סדר-היום של השמאל בישראל, וכיום נאבקת על קיומה. זהו מאבק לא פשוט. במרצ דבק דימוי ציבורי קשה, הרלוונטיות שלה לשיח הפוליטי בישראל מוטלת בספק והיא מוכיחה יכולת זעומה להתאים את עצמה למציאות המשתנה. צעירי מרצ (כמו צעירי המחנה הציוני) דורשים שינוי מהותי בחשיבה המפלגתית. סיסמתם הייתה "אני לא מפחד משינוי", סיסמה שלוקחת אחריות על כישלונות העבר וההווה, וגם על בניית מפלגה בריאה ומשגשגת בעתיד.
לפני כשבוע יצא לי להנחות עימות פומבי בין שני המועמדים. שניהם ייצגו את מפלגתם בכבוד, והציגו סדר-יום מגובש. הדיון היה מנומס כמו שרק מפלגה כמו מרצ יכולה לנהל בימים כאלה, אבל העניין האמיתי לא התרחש על הבמה, אלא דווקא בקהל. צעירי מפלגה לא מעטים הגיעו לאירוע; אי-הנוחות והזעם הכבוש שלהם הורגשו באוויר, תגובה לתסכול הולך וגובר ממנגנון שהם תופסים כבינוני במקרה הטוב ומסואב במקרה הרע. הדור הצעיר של מרצ אינו מסתפק בטיעון הבכייני כאילו הציבור הישראלי הוא האשם בהקטנת השמאל. הם לא מעוניינים לקחת חלק במועדון המקוננים על מות החברה הישראלית, אלא להיות קול בועט ורלוונטי בחברה הישראלית של מחר.
רזניק הפסיד בסוף, בהפרש של כמה עשרות קולות בלבד. בהתחשב בכך שהרזומה שלו רחוק מלהיות עשיר כמו זה של רז, מדובר בהישג לא קטן. הבחירות האלה הן סימן נוסף לביעבוע במפלגות השמאל: מתחת לפני השטח רוחש דור צעיר שרוצה להיות מעורב בפוליטיקה הישראלית, ומבין שהדור השולט עומד בדרכו. כתוצאה ממנגנונים פנימיים מנוונים, יכולתם של חברי מפלגה צעירים להתברג בתפקידים משמעותיים כמעט אפסית כיום. אבל הקולות העצבניים שלהם ימשיכו להישמע ולהתגבר, וטוב שכך.