לאן אנחנו ממהרים? הרהורים של קיץ
שמתי לב לתחושה קבועה שמלווה אותי.
מעין זמזום שקט אי שם ברקע - כמו שעון מתקתק - משהו שמזיז אותי מתוך דחיפות, בהילות, כמו אומר "יאללה זוזי".
מעין חוסר שקט שמזכיר לי שאני צריכה להגיע למקום אחר; לסיים כבר להכין את ארוחת הערב, ואז לסיים לאכול את ארוחת הערב כדי להגיע כבר לפרק הבא בסדרה שבה אני צופה. כל הזמן לרצות להיות בדבר הבא בלו"ז: בין אם זה להיות כבר אצל החברה לקפה או בחופשה שמתוכננת לסוף הקיץ.
התחושה הזו מביאה איתה חוסר סבלנות, לא מדובר בווליום מאד גבוהה, אלא אי נחת מעבר לאופק כמו סערה רחוקה אי שם. תחושה שהופכת כל רגע לקצת פחות נינוח ומהנה. דאגה קטנה.
אז למה בעצם למהר? מה יש בדבר הבא שאין ברגע הזה?
כשאנחנו מסתכלות ומסתכלים קדימה, נדמה כי הכל עוד פתוח - בטח מיליון דברים יכולים לקרות אי שם, בעתיד אני אוכל לעשות המון דברים! אני אוכל לשנות ולשפר להגיע ליעדים.
אבל מה עם ה"עכשיו"?
העתיד הופך להווה מידי רגע, בכל רגע נתון יש הזדמנות לפגוש אדם חדש, להיות בסיטואציה שלא קרתה עד כה. כל רגע מביא איתו שינוי קטן, מעורר בנו תנועה חדשה. אפשר לקרוא לזה למידה ואפשר גם להנות ממה שהשינוי מביא איתו, כל מנעד הרגשות שהם חלק מכל טרנספורמציה.
בתכלס, בואו נהנה, ננצל ונחווה את הרגע.
בואו נגלה מה יקרה אם נוריד לרגע את הקצב, לא נאמין לזמזום הטורדני שדוחף אותנו קדימה, שלא נותן לנו להשתהות?
מה הדבר הכי נורא שיקרה?
מה הדבר הכי נהדר שיכול לקרות – כאן ברגע הזה?
אולי, הגיע הזמן להתרווח, ולחיות את מה שיש כרגע.
|
|
