שאלה שמעסיקה אותי כבר הרבה זמן.

סיפור שהיה כך היה:
שבוע שעבר חזרתי מהצפון אחה"צ,
נכנסנו אני והמשפחה הביתה לדמדומיה של החופשונת האחרונה של ספטמבר, לאחר התארגנות והתמקמות בבית, כולנו יחד וכל אחד בדרכו עיכלנו את החוויות שעברנו,
ואני כבר מצאתי את עצמי מתכננת את כל הדברים שעלי לעשות: מתארגנת בראש שלי קדימה
הופכת משימתית – מתכננת את החזרה לשגרה עם הרבה מרץ ורעננות.
שמה את הפוקוס שלי על היעדים והמטרות שאני רואה לנגד עיניי, ומתכווננת כמו למשפט הידוע: "ממחר דיאטה".

ואז, משום מקום (וללא כל פרובוקציה מצידי) החתול שלי (האהוב והיקר לי מכל) שרט אותי שריטה הגונה כזאת, בפנים (!) שריטה שהזיזה אותי לגמרי מהתכנון.
שריטה שלא אפשרה לי להמשיך כאילו כלום,
שריטה שחייבה אותי לתת את כל תשומת הלב שלי וההתייחסות שלי למתרחש כאן ועכשיו.

החתול (המניאק הקטן), פתח לי זמן – הוא יצר סיטואציה בה הייתי מוכרחה לצאת מהתוכנית שהיתה לי. בפועל הוא מנע ממני לעבור למצב של אוטומט.

אז מה זה בכלל מצב אוטומט?
מדובר בהלך רוח שמנטרל את תשומת הלב שלי, באמצעותו אני יכולה לצלול בנוחות אל תוך השגרה כמעט ללא הכרה.
לא להיות נוכחת כשמגיע שלב ההתחלה ולהתעורר אל תוך שגרה כשהיא כבר מתנהלת.

לפני העצירה שכפה עלי החתול - ניסיתי לתחמן את עצמי ככה שאקפוץ מעל להתחלה, ואמצא את עצמי כבר עמוק בתוך המרוץ של היומיום.

אבל למזלי (או שלא כל כך למזלי) יש לי חתול שדרש ממני להישאר בכאן ובעכשיו.
אחרי שהוא שרט אותי - נאלצתי לעצור הכל ולעשות דברים אחרת.
בזמן שקיבלתי חזרה, מצאתי את עצמי מתכוננת לחזרה לשיגרה אבל לא כמו שציפיתי:
פגשתי את הפחד שלא אעמוד במילה שלי לעצמי, ששוב אשכח את מה שרציתי, שאוותר,
התחברתי לכאב שיש בי על כל הפעמים ששכחתי, שוויתרתי על עצמי ועל היקר לי.

הערבוב של כל התחושות הללו הביאו איתם זמן שבו הרגשתי את הבית שלי, את כל הסובב אותי, את העיר ואת השכונה. הפעם ההקשבה שלי היתה אחרת, הרגשתי כאילו משהו זז סביבי ומשהו בנקודת המבט הרגילה שלי השתנה
ויכולתי לחוות את כל הרגע הזה ב- 360 מעלות.

התמלאתי באנרגיה, מצד אחד התעוררתי ומצד שני ידעתי שאני צריכה לנוח, הייתי מפוקסת מבלי שהתאמצתי.
הרגשתי חיה, נושמת, כואבת ושמחה בו זמנית.
ידעתי, אני רוצה שזה ימשך.

החתול-מניאק (שאותו אני אוהבת מלא) אילץ אותי להיות ברגע הזה, הוא טלטל את המוכר והנוח ו"הכריח" אותי להיות כל כולי ב"עכשיו", ואני מודה לו על זה.

נשארתי עם שאלות, מחשבות על איך לא להתחמק מעצמי ומהרגע.
הדבר הראשון הוא לרצות להיות ברגע- להחליט שאני רוצה ומוכנה לקראת ההרפתקאה.
ואז אני דואגת לעצור-לקחת רגע ולנשום, לנשום הרבה.
מפנה תשומת לב לגוף, מחפשת איפה אני מחזיקה מאמץ מיותר ואז מותחת ונעה.
ומוכנה להיות כנה עם עצמי ולבדוק מאילו פחדים וכאבים אני מתחמקת.  

מה אתם אומרים, מצטרפים אלי לאתגר?