גיליון #291 9.11.18
מרכז ופריפריה
הי לך
שבתי ממסעי המופלא, המעשיר ומרחיב האופקים ואני רוצה לשתף במחשבות על מרכז ופריפריה: לא שלא ידעתי אבל הפעם ממש הרגשתי - כשהייתי בניו יורק - שזהו המרכז האמיתי: לא ליד, לא בערך ולא כאילו. גם מבחינת התערוכות והאמנות המוצגת לא רק במוזיאונים אלא גם בגלריות, וגם מבחינת האפשרויות. דיברתי עם אמנים ישראלים שחיים שם והתובנה שיש סיכוי אמיתי לפגוש בפתיחה של תערוכה אוצר חשוב מה MoMA היכתה בי. שם בניו יורק חשבתי על תל-אביב הרחוקה והבנתי באמת כמה אנחנו קטנים וכמה הביצה שלנו לא משמעותית בקונטקסט הרחב של עולם האמנות. ואנחנו כאן עושים רעש וצלצולים כאילו אנחנו לפחות ניו יורק או לונדון - אבל אנחנו לא. ואז חזרתי וכבר הספקתי לראות אמנות ישראלית שהלהיבה אותי באמת ולידה ראיתי אמנות פולנית שהופכת אותנו לסוג של מרכז של פריפריה אחרת.
כי מרכז ופריפריה הם עניין של נקודת מבט וזוית ראייה. מכאן אנחנו באמת נראים גדולים יותר ממה שאנחנו באמת אבל משם אנחנו בקושי ראש של סיכה וזה חשוב להבין וצריך להמשיך להתנהל באיכות אך בצניעות.
ובכל זאת קורים דברים: אני מנועה מלהזכיר פרוייקט עתידי של אמן ישראלי אליו נחשפתי בניו יורק, שאני בטוחה שיהיה מוצלח גם שם. ובל נשכח את נציגינו המעטים ובראשם מיכל רובנר וגם ברי פרידלנדר, יעל ברתנא, סיגלית לנדאו ואחרים - ששמים את ישראל על מפת האמנות הבינלאומית למרות גודלנו המזערי.
ציור של אנדי וורהול משנת 1948
אנדי וורהול - הרטרוספקטיבה
ה-אירוע של השבוע האחרון הוא פתיחת הרטרוספקטיבה האמריקאית הראשונה של וורהול בשלושים שנה האחרונות במוזיאון הוויטני בניו יורק.
בפרספקטיבה של זמן קשה לדמיין שבשנת 1962 הוצגו לראשונה ציורי קופסאות המרק של וורהול בלוס אנג׳לס (גם היא פריפריה ביחס לניו יורק), ולא היה להם ביקוש. לבסוף, הסידרה כולה (32 עבודות המוצגות גם כן בתערוכה) נמכרה לגלריסט תמורת אלף דולר בעשרה תשלומים.
ההייפ סביב וורהול בשנים האחרונות מתמקד בעיקר במחירי עבודותיו ובמניפולציות של השוק שמקורן בעיקר באחים מוגרבי, אספני אמנות אמריקאים ממוצא ישראלי, המחזיקים כ- 800 עבודות של האמן ושולטים על השוק.
וורהול היה אמן פורה ורפטטיבי מאד והאתגר של כל תערוכה גדולה של עבודותיו היא בחירת העבודות. בתערוכה זו מוצגות גם ציורים מוקדמים וגם צדדים פחות מוכרים של וורהול כיוצר סרטים, כאיש פרסום וכותב. אסור לשכוח שהיה דמות די טראגית. כבר כילד היה חולני מאד וב-1968 היה במצב של מוות קליני לאחר שנורה בבטנו שלוש פעמים ועבר ניתוחים רבים. הוא נפטר ב- 1987 בגיל 58 מסיבוכים בעקבות ניתוח כיס המרה.
באופן אישי, עבודותיו האייקוניות משאירות אותי אדישה אבל אני נפעמת מהחזון שלו, מהאותנטיות, ההלימה בין אישיותו לאמנותו מהיותו חוקר ואספן אובססיבי של פיסות תרבות של זמנו וביכולת שלו לבטא בדרכו החדשנית את המהפיכה התרבותית של שנות הששים. למרות שלא המציא את אמנות הפופ, הוא המציא שפה אמנותית חדשה, המבוססת על דימויים של תקופתו, היה הסלב האמנותי הראשון של האמנות העכשווית, שכל אחד מכיר את שמו. הוא זה שהגה את הביטוי ״15 דקות תהילה״ (היום מספיקה דקה).
סקירה כה קצרה בודאי חוטאת גם לאמן וגם לתערוכה ולכן אני ממליצה בחום לקרוא את
הכתבה הנפלאה של ג׳רי זלץ על וורהול דרך התערוכה.
האם השיא יישבר?
עדיין בניו יורק, בשבוע הבא תתקיים מכירה פומבית מעוררת עניין של כריסטיס. הציור הזה, של דיויד הוקני, צפוי להפוך אותו לאמן החי היקר ביותר. כמו עם
הכלב-בלון-כתום של ג׳ף קונס, האוחז בשיא היצירה היקרה ביותר של אמן חי (58 מיליון דולר), גם סביב היצירה המפורסמת הזו, בנה בית המכירות קמפיין מקיף, הכולל
קטלוג מיוחד ו
סרט וידאו.
ההערכות מדברות על סכום מכירה של 80 מיליון דולר.
באופן אישי אשמח אם הציור הזה, של אחד האמנים העכשוויים האהובים עלי ביותר יציל אותנו מהפארסה של קונס, שמעולם לא היה ראוי למעמד לו זכה. אדווח כמובן בשבוע הבא.
מתוך ״שביל ישראל-התהלוכה״: צילום יח״צ
הזדמנות אחרונה לראות
וחזרה לפריפריה: אמש (חמישי) נפתח אשכול תערוכות חדש
במוזיאון פתח תקווה לאמנות. הנושא המאחד את שלוש התערוכות הוא הנדודים במובן של צליינות חילונית (ולא הדתית המוכרת). ניתן בעצם לדבר כאן על שוטטות, באופן שמתקשר לדברים שכתבתי
בגיליון הקודם, על הליכה ללא מטרה, באופן שאינו כמעט קיים בזמננו. ״הזדמנות אחרונה לראות״ הוא שמה של התערוכה המרכזית, בעקבות ספר של דאגלס אדמס (מדריך הטרמפיסט לגלקסיה) עם הזואולוג מרק קרוורדין, שיצאו למסע בעולם לגילוי מיני חיות נכחדות. זוהי תערוכה קבוצתית המשלבת אמנים ישראלים וצרפתיים (במסגרת חודש תרבות ישראל-צרפת). היא לא הדוקה מספיק לטעמי (הניסיון לשלב שפה בנושא לא משכנע) אבל יש שם שתי עבודות שאין להחמיץ. העיקרית היא מיצב וידאו של מירב הימן ואילת כרמי ״שביל ישראל - התהלוכה״, פרוייקט שהכנתו ערכה ארבע שנים.
שביליסטים עושים את שביל ישראל במטרה לסיימו. האדוקים שבהם לא מחמיצים אף קטע והיעד ברור. שביל ישראל מגלם את האתוס הציוני של אהבת הארץ ו״כיבוש הארץ ברגליים״ והנה תהלוכה שך 50 משתתפים (בעיקר נשים וילדים) שבהוראת האמניות, נאסר עליהם לגעת באדמה ברגליהם. כך נולדו אביזרים ואילתורים רבים שאיפשרו ״ללכת״ בשביל בדרכים יצירתיות, כקבוצה נוודית שעושה דרך יחד, ללא מגע עם הקרקע.
ההפקה היא בקנה מידה קולנועי, עם תלבושות ועזרים רבים. רוב המשתתפים עשו זאת בהתנדבות. באמצעות מפעל הפיס וארטיס הופק קטלוג ובו מאמרים מעוררי מחשבה על דרך, נדודים, ציונות ומסעות.
השיירה המהפנטת מאזכרת כמובן פליטות, הנושא החם גם באמנות וכך, נושא ישראלי מובהק כמו שביל ישראל הופך באחת ליצירה בעלת רלבנטיות בינלאומית, שיש לי הרגשה שעוד תעורר גלים גם מעבר לים ואולי אפילו אי שם בניו יורק, המרכז האמיתי.
אציין גם את עבודת הוידאו של אורית רף ״פרפרים״, העוסקת בהליכה של 15 ק״מ בדרך בורמה. האמנית הולכת ואוחזת בצרור ענק של בלוני הליום שצורתם כמשורייני דרך בורמה. לאורך הדרך היא משחררת בלונים שעפים לשמיים. כך סוגרת האמנית מעגל עם סבה, שהיה מפורצי הדרך לירושלים. עבודה זו מרשימה מאד אך נשארת לוקאלית וחסרה את הרלבנטיות הבינלאומית של זו הנזכרת לעיל.
נאמנות לתרבות
קשה לי מאד אם מה שמחוללת שרת התרבות, שהתרבות וגם הנאמנות לתרבות ממנה והלאה. תרבות היא מושג כולל ומכליל ואי אפשר להיות נאמן רק לחלק ממנה. יפה אמרה בכנסת שלי יחימוביץ׳ שהציעה למירי רגב
חוק נאמנות של שרת התרבות לתרבות.
ההפגנה שנערכה לאחרונה נגד חוק הנאמנות לא הצליחה להוציא הרבה אמנים לרחוב, אולי בגלל היאוש הכללי שאנשים חשים. וזה ממש לא שאני חושבת שצריך לעודד מעשים מגונים עם הדגל שלי. ממש לא. אבל תחושת סתימת הפיות היא בלתי נסבלת בעיני. רק אתמול
הגיעו שוטרים לגלריה אינדי ודרשו להסיר עבודת וידאו של שני גברים מתנשקים. הי, כאן זה לא אירן! עוד מעט יעצרו גם גברים שמתנשקים ברחוב.
אז השבוע קם אמן בשם איתי זלאייט (שלפני שנה הציב פסל של ביבי מוזהב בכיכר רבין), ועשה עוד מעשה מחאה. בכיכר התרבות הוא הציב פסל של שרת התרבות על שטיח ובשמלה מפוארת (חבל שאין עליה הדפס של ירושלים), ניצבת מול מראה גדולה. בתגובה לפסל, ״בלב האומה״ שמו, מירי רגב לא נשארה חייבת, וכרגיל, סובבה את הפרשנות לטובת בוחריה בכותבה:
"תודה לך איתי זלאייט, שהצבת מראה 'בלב האומה' בכיכר הבימה. בשלוש השנים האחרונות אכן עסקתי רבות בהצבתה של מראה מול עולם התרבות הישראלי. מראה שחשפה את הדרתם של ציבורים שלמים ואת 'הפטרונות' של מי שחשבו את עצמם עד כה 'בלב האומה'. ובכן, העם, על כל חלקיו, הוא המראה שלי. עקרונות הצדק התרבותי הוא מה שמשתקף לנגד עיניי לנוכח אגדת סינדרלה והאמירה האלמותית 'מראה, מראה שמעל הקיר, מה הן העוולות המכוערות ביותר בעיר?'".
לשרת התרבות ממש אין שום בעייה להסתכל על עצמה במראה - להיפך!העיריה דרשה לפנות את הפסל שהוצב ללא אישור.
עד כאן לשבוע זה, לך.
שבת שלום,
דבי