באמת, למה להכליל קולות של נשים?
מחשבות על האופן שבו תכנון יכול לשלב "לראות אך לא להיראות" כביטוי לעצמאותן של נשים בדואיות.
בעשרים השנים האחרונות, מתמודדים מתכנני ערים עם דרישותיהן של נשים המסרבות להותיר את התכנון והבניה של ערים בידי גברים, עבור גברים. השינוי הזה מתרחש בכל העולם, ומחולל שינוי לטובה בתשתיות ובתכנון הן באזורים כפריים והן בלב הערים. בוינה, למשל, הוסיפה העיריה עמודי תאורה על מנת להפוך את ההליכה בלילה לבטוחה יותר, הרחיבה את המדרכות והתקינה אבני שפה המותאמות לעגלות ילדים, כל זאת כתוצאה ממשוב שניתן על ידי תושבות העיר. בירושלים, מובילה חברת המועצה פלר חסן-נחום, קמפיין לשינוי העובדה כי בישראל, רק 7% מהרחובות קרויים על שמות נשים. עבורה, שינוי שמות הרחובות אינו רק מאבק סמלי שנועד לשים קץ לחוסר השוויון המגדרי הקיים בכל החזיתות, אלא גם הכרה בכוחה של הסביבה הבנויה לייצר זיכרון היסטורי קולקטיבי.
עם זאת, יש לזכור שבעולם המפותח, שינויים כאלה מתאפשרים לא רק משום שישנם מסלולים פורמליים של תכנון, אלא גם משום שנשים נהנות מזכויות שוות בכל הנוגע לחופש הביטוי והמחאה. אולם כשמדובר בקהילות מסורתיות באזורים מתפתחים, הכללת קולן של הנשים בתהליך התכנון נעשה מסובך יותר. לדוגמא, בקהילות הבדואיות הבלתי מוכרות בשטחי סי בגדה המערבית, שם סוגיית התכנון היא המפתח להבטחת הישרדותן, הכללת נשים בתהליך היא חיונית, אולם הדבר חייב להיעשות מתוך רגישות תרבותית גבוהה.
לצורך הבהרת הרקע לדברים אלה, הרשויות הישראליות חוסמות כל אפשרות תכנונית עבור הקהילות הבדואיות בשטחי סי, והמשמעות היא שכל פיתוח שנעשה על אדמותיהן נתפס כבלתי חוקי ונתון בכל עת בסכנת הריסה. בחלק מקהילות אלה, כדוגמת חאן אל אחמר, המדיניות הזו עמדה במרכז תשומת הלב של הקהילה הבינלאומית וגונתה על ידה. במקרים אחרים, ההגבלות חנקו אט אט ובדממה את אורח החיים של קהילות הרועים הנוודים הילידים הללו, עד כדי ספק ביכולת הישרדותן. ברבות מן הקהילות הללו, הנשים מהוות את עמוד השדרה של כלכלת המרעה, שכן הן האחראיות על ההאכלה והטיפול הכולל בצאן. תפקידן הוא גם להכין את מוצרי החלב והבשר שמספקים העדרים, אשר לרוב מהווים את מקור ההכנסה העיקרי של הכפר. באורח לא מפתיע, תפקידן הדומיננטי בקיום הכלכלי של הקהילה, מעניק לנשים הבדואיות תובנות ייחודיות באשר לדרכים המיטביות לתכנון הקהילות שלהן.
אלא ששילוב הנשים ביוזמות התכנוניות בקהילות הבדואיות מסובך יותר מעצם ההכרה בתפקיד המרכזי שהן ממלאות. למתבונן מהחוץ, התרבות הבדואית נראית מאד מסורתית ושמרנית. בקהילות רבות הנשים אינן שוהות במרחב ציבורי שבו נמצאים גברים זרים, הן אינן עובדות מחוץ לכפרן ורבות מהן חסרות השכלה. בנוסף, תופעת הפוליגמיה רווחת ומקובלת, ולגברים רבים יש כמה נשים והם מקיימים יחסי קהילה על בסיס משפחות מורחבות שבטיות. בשל כך, עמותת 'במקום', העובדת עם קהילות בדואיות, מעלה שאלות רבות: כיצד ניתן להעצים נשים כך שישפיעו על תכנון התשתיות מבלי לערער את מרקם התרבות המסורתית? כיצד אנחנו, כארגון חיצוני, יכולים להצביע על השינויים התכנוניים הנדרשים כדי להיטיב עם הנשים מבלי שנכפה פתרונות הנהגים על ידינו מתוך נקודת ראות חיצונית?
כשהמחשבות האלה מתרוצצות בראשי, הצטרפתי לאחרונה לצוות של 'במקום' שערך סדנת תכנון ומגדר בקהילת ואדי אבו הינדי, מרחק 10 דקות נסיעה דרומית-מזרחית למעלה אדומים.  ישבנו עם קבוצה של חמש נשים, ודנו באפשרויות וההזדמנויות התכנוניות בהתאם לתובנות שביטאו הנשים.
כשנשאלו מה הן הסוגיות התכנוניות החשובות ביותר בכפר שלהן, הרעיון של "לראות אבל לא להיראות" עלה שוב ושוב. כתוצאה מהנורמה התרבותית לפיה נשים אינן חולקות את אותו המרחב עם גברים זרים, התרבות בת מאות השנים כיוונה את הנשים לנכס לעצמן את מרחבי השוליים. אלה כוללים את המרחבים שבתוך ומחוץ לחבלי הכביסה, דירי הצאן, אזורים המוסתרים מאחורי וילונות או מחיצות ומטבחים פנימיים או חיצוניים. מרחבי הביניים הללו שייכים אך ורק לנשים. הם מאפשרים לנשים לנוע בחופשיות מחצר אחת לשניה, מבלי שעיני גברים יצפו בהן. הם מעניקים להן את החופש לא רק להתחבר לנשים אחרות ולחלוק אתן את מטלות היומיום, אלא גם פשוט מאד לצחוק, לדבר וליהנות מחברותא. אותה שוליות של "אחורי הקלעים" היא היא המפתח לכוחן של הנשים בקהילה. הן מנהלות את כלכלת המרעה ויולדות את הילדים, והכל תוך דבקות במסורת הבדואית.
מנקודת הראות התכנונית, המרחבים הנשיים הבדואים דומים לחללי הנגטיב בעבודות אמנות. מנקודת ראותו של זר המתבונן בהם, המבנים, האוהלים והבתים בהם שוהים הגברים הם מרכז הקהילה. הסמטאות, הדירים או בתי המלאכה שנדמים כצלליות בלבד של התשתית הראשית, נעלמים מן העין, על אף שבמציאות, הם הם הכוחות התורמים לכלכלה ולחיוניות של הקהילה, והם המאפשרים את העברת המסורת מדור לדור.
מנקודת הראות של צוות התכנון של 'במקום', הבנת תפקידו של המרחב הנשי בכפר היא חיונית. היא מאפשרת למתכננים שלנו לדמיין ולתכנן פתרונות יצירתיים העומדים בניגוד מוחלט לתכניות הפוגעניות שממשלת ישראל כפתה על קהילות אחרות. למשל, במקרה של שבט ערב א-ג'הלין, שהועבר בכפיה לכפר א-ג'בל, ממשלת ישראל ביקשה לכפות על הבדואים "מודרניזציה", על ידי תהליך כפוי של עיור. היא העתיקה את הקהילה לכפר מפותח שבו כל משפחה קיבלה חלקה פרטית, בתמורה לוויתור על אדמותיה ועל אורח חייה כרועים נוודים. הממשלה סברה כי שינוי המיקום "יציל" את הנשים הבדואיות מהעבודה הקשה של רעיית צאן ותעניק להן את הנוחות של בית אבן.
מדיניות ההעתקה הכפויה המיושמת כלפי הבדואים אופיינית למגמות גלובאליות של כפייה מלמעלה של אורח חיים מערבי, במקום עבודה עם הקהילות בשטח על מנת למצוא פתרונות המבטאים רגישות תרבותית הולמת יותר. אין ספק שהליך התכנון ההוליסטי, המתחשב בדקויות חברתיות, הוא אטי יותר, אולם בסופו של ההליך, המוצר הסופי מניב תשתיות ושירותים שאינם גורמים לטראומה ולהרס של הקהילות. לכן, בעבודתה היומיומית עם הקהילה הבדואית, 'במקום' שואפת לייצר תהליך תכנון שמכליל את קולות הנשים, כביטוי לערכים הארגוניים שלה, הרואים בתכנון כלי להעצמת הקהילות המודרות ביותר בחברה.
בטי סויבל, במקום

ביום 22 בדצמבר, 81 נשים מקהילות רועים בשטח C השתתפו בכנס שאורגן על ידי במקום בשיתוף עם מנהיגות מקומיות. מטרת הכנס הייתה להביא בפני נשים מקהילות שונות מומחים בתחומים הרלוונטיים ביותר עבורן ולאפשר להן לדון ביחד על אתגרים משותפים ולספר על הישגים בקידום פיתוח כלכלי בכפריהן.
    
                                

במהלך הכנס נשים מחמש עשרה קהילות שמעו ממומחיות על עסקים קטנים, חינוך ובריאות הנפש. הכנס גם יצר הזדמנות לנשים להתייעץ אחת עם השנייה, לחדד את מודעותן לתרומה שלהן לתכנון המרחב שלהן ולבנות סולידריות ותמיכה  לאור החיים בצל האיום של הריסות בתים והעברה בכפיה.
 

---

---