יש רגעים שבהם פשוט, חייבים, לעצור.
רגעים שבהם אין את הכוח להמשיך ולעשות אפילו עוד צעד קטן אחד, האוויר מרגיש סמיך והתנועה שלנו נהיית כבדה, חסרת חשק וחיות. רגע פשוט לא לעשות כלום.
כשאנחנו נמצאים בעומס של היומיום ובמתח של השגרה, באופן טבעי נחפש לעצמנו רגע של שקט, נרצה לעצמנו עצירה.
אפשר שאפילו נדמיין לנו יום חופש קטנטן: כזה שיאפשר להתחפר בבית על הספה או לא לצאת בכלל מהמיטה. ואלו מאיתנו שמגדילים לעשות יפנטזו על חופשה ארוכה, עם נוף לים או לאיזה יער ירוק עד…. מקום שבו אפשר להירגע - למצוא קצת שקט.
אבל וואלה,
כשרגעי השקט האלה הופכים מחלום למציאות, כשהצלחנו לקחת לעצמנו שעה של הפוגה או חופשה קטנה למנוחה, במקום שקט אנחנו נפגוש לחץ מתח ואפילו פחד.
היד נשלחת למסך הקרוב, ואנחנו מכלים את זמננו בבינג' של איזו סדרה בינונית או בתמונות של אחרים ברשתות החברתיות. אז מה קורה לנו במפגש עם השקט? למה החיפוש המתמיד אחר הסחות דעת ומיסוך עצמי?
עצירה של השיגרה, של המקצב המהיר של החיים הוא רגע של עיכול, שלל החוויות והתחושות מכל הפעיליות השונות שהן החיים שלנו מתמוססות ונטמעות בנו (בגוף)
בדרך לשקט אנחנו פוגשים את הפחדים הקטנים והגדולים שלנו- מתעוררות בנו הספקות וחוסר האמון, אנחנו נזכרים בטעויות שלנו ובהשגים הקטנים והגדולים שלנו. זה רגע מלא ברגשות שונים.
אחרי שנעבור את הגל הזה אפשר יהיה להתמסר ולשקוע בשקט ובמנוחה, להתחדש ברעיונות רעננים, לנשום להתרחב ולהתחדש לקראת החזרה אל הדרך.
כדאי לזכור שזוהי הזדמנות נהדרת לעכל, וכמו במערכת עיכול טובה, אנו נוכל לספוג לתוכנו את מה שמחזק אותנו ומטעין אותנו באנרגיה חיובית, ולהפטר מהפסולת וכל מיני חומרים שעושים לנו רע.
ככל שמצליחים להרפות, לשחרר את המאמץ הפיזי המיותר ברגעים האלו- אפשר להנות ולהתמסר למנוחה מבריאה.
מנוחה שממלאת את המצברים שלנו ואחריה אנחנו קמים רעננים ועם מרחב ורעיונות חדשים.
