לפעמים נדמה שזה דבר טבעי לראות את האנשים סביבנו שקועים בעבודה, במרדף אחרי השעון, בניסיון להספיק את כל מה שצריך.
אני יכולה ממש לראות לנגד עיניי שיירה של אנשים:
מורים
הורים
דודים
שכנים
הולכים כמו בזרם בלתי נגמר אחרי השגרה, והעומס, עסוקים ועמוסים
ובעיקר לא מספיקים לחייך.
אני תוהה מתי בעצם חיוכים של הנאה, וקולות של צחוק, הפכו כמו נחלתם הבלעדית של ילדים וילדות?
מתי הוחלט שעולם המבוגרים הוא עולם של רצינות וכובד ראש?
איך התקבעה התפיסה לפיה הנאה שמורה לסופי שבוע וחופשות?
לפעמים נדמה כי יש לעשות מאמץ מיוחד ו"לצאת מעצמנו" או "לאבד את הראש" כדי להתחבר מחדש למחוזות ההנאה.
מכאן שנדיר שנעשה קישור בין תהליכי למידה וגדילה, להנאה.
בתהליכי שינוי, מימוש רצון, למידה והתפתחות, הנאה היא הכרח.
כשאנו בהשקעה של זמן וכוח, כשאנו בעיצומו של מהלך בו יש מתיחה של הגבולות שלנו והתמקדות במטרות, קל לשקוע לתוך הפרטים הקטנים.
קל להיסחף לתוך התנועה של העשייה, לעשות וי על עוד משימה ואז עוד משימה ועוד ועוד...
דווקא ברגעים האלה חשוב לעצור ולהנות ממה שהשגנו עד כה.
מאד פשוט להתעסק במה שלא, באיך אפשר יותר וכמה לא הייתי הכי טובה.
מאוד פשוט לשכוח להסתכל על ההישגים שבדרך, על מה שעברנו עד כה.
אפשר בקלות לפספס את המפגשים הקטנים או הגדולים שנתנו לי משהו, או את הרגעים בהם למדתי וקיבלתי או נתתי משהו מעצמי.
חשוב ללמוד לעצור – עצירה של הנאה
העצירה הזו היא הדלק להמשך הדרך, היא תמלא אותנו בכוח ובאנרגיה ברגעים שבו נתקל בקיר ונשקע באיזה בור.
תנועה ללא הנאה מרוקנת אותנו לאורך זמן.
אז בואו נהנה מהדרך.
