היי! מישהו שומע אותי?!

לכל אחד ואחת מאיתנו יש שפה משלו או שלה
נכון, כולנו מדברים עברית או אנגלית או רוסית או ערבית... אבל בכל זאת, לכל אחד ואחת מאתנו יש שפה ייחודית לו או לה; שפה זו בנויה על ההיגיון שלנו, על הכללים והאמונות שרכשנו עם השנים. שפה זו חורגת את גבולות התבנית והמילה, מדובר בתמהיל חד-פעמי המורכב מכוונה, תנועה והחזקות. זהו מכלול אדיר, שבאמצעותו אנו נביא את עצמנו לידי ביטוי.
 
לפעמים בשיחה עם אנשים שקרובים אלי, או בשיחה עם אנשים חדשים אני נתקלת מידי פעם בפער. למרות שאנו מדברים ומדברות באותה השפה, הכוונה שלי לא עוברת, או שיש אי-הבנה לגבי מה הצד השני אומר.ת. אני התכוונתי לאלף, ומי שנמצא מולי הבין בית. מצבים כאלה מייצרים חיכוכים, עימותים, עלבונות או סתם תחושה של לבד.
 
איך הדבר הזה קורה?  
מהם הרגעים האלה שהפער ביני לבין האדם שמולי מרגיש כמו "קיר" שאני לא מצליחה לעבור?
מול הפער הזה אנחנו מתפתים להיתקע ב"מי צודק?! מי טועה", שכיח שנתבצר בתחושה "שאני צודקת, אני יודעת, והצד השני פשוט "לא מבין עניין" - נו אתם יודעים...
 
היכולת לעצור, להקשיב ולשמוע מה אומרים לי, לצד החופש להעיז לשאול שאלות (גם אם לא הכי מנומסות) יכולים ליצר תקשורת חדשה. כל הכלים מגויסים למטרה אחת והיא לוודא שאנחנו בעצם דוברים את אותה שפה.
זוהי בעיני תקשורת שפותחת בפנינו עולמות חדשים.
 
עם בוא הקיץ, היכולת שלנו לתקשר איכשהו תמיד קצת מתערערת. מושפעים מהחום הכבד והלא מתפשר, המתובל בלחות המרטיבה, מביאים אותנו לנקודת רתיחה. בתנאים שכאלה נדמה שכשזה מגיע לתקשורת עם הסביבה, הסבלנות, הגמישות והפתיחות נעלמים באחת.

אז החלטתי הקיץ לנסות אחרת, להתאמן על להקשיב ולהבין את הצד השני דווקא ברגעים הכי לוהטים. לאמן את שרירי ההקשבה והחקירה שלי במקום הכי נפיץ. להחזיר את היכולת להכיר עוד את אנשים סביבי, חדשים וחדשות וותיקים וותיקות.
פותחת את האוזניים ואת הלב,
מאחלת קיץ קל וקריר,