בשמות לט, לב נאמר שמלאכת המשכן נסתיימה אולם לא נאמר באיזה תאריך נסתיימה המלאכה. לעומת זאת בשמות מ, יז נאמר שהמשכן הוקם בא' בניסן של השנה השנייה לצאתם ממצרים. האם המשכן הוקם מייד לאחר סיום המלאכה?
מובא בפסיקתא ו שהתאריך בו נסתיימה מלאכת המשכן היה כ"ה בכסלו. בפסיקתא שם נאמר שבני ישראל שאלו את משה מדוע אינו מקים את המשכן מייד, שמא אירע בו דופי? והתשובה של הפסיקתא היא שמשה המתין עד החודש שנולד בו יצחק, ולפי התנחומא (פקודי יא) יצחק נולד בא' בניסן, היום שבו הוקם המשכן. הקשר בין לידת יצחק להקמת המשכן הוא משום שיצחק היה היחיד שהסכים לעלות בגופו על המזבח כעולה בעקדתו, ולכן נחנך המשכן שמקריבים בו קורבנות ביום לידת יצחק, וכדי לפצות את יום כ"ה בכסלו שבו סיימו את מלאכת המשכן , נחנכה עבודת המקדש על ידי החשמונאים בבית שני בתאריך זה.
ידועים אומנם דברי תיקוני הזוהר (יג כט ע"א) שחנוכה הוא על שם "חנו-כה", כלומר שגברו על מלכות יוון במלחמה ביום כ"ה בכסלו, אולם לא מבואר שם מדוע אירע הניצחון דווקא בכ"ה בכסלו, ואת זה משלים הפסיקתא בהסברו הנ"ל (ראו "שם משמואל" תרע"ב בתחילתו: "בכ"ה בכסליו יומי דחנוכה. בודאי לא הי' הזמן במקרה").
ה"שפת אמת" עסק במדרש זה במקומות רבים בכתביו על חנוכה, והעמיק במשמעות העובדה שחנוכה באה כתשלומים לגמר מלאכת המשכן. בשנת תרמ"ח ד"ה "איתא במדרשים" הוא אומר שמהלך ההיסטוריה בעם ישראל פועל בשני מישורים – המישור הנגלה והמישור הסמוי. המישור הגלוי הוא הקמת המשכן והמקדשים, וכמו כן החורבנות והגלויות, אולם קיים במקביל מישור סמוי של הכנה ומחשבה: "שהמעשה הוא דבר בפני עצמו והכנה ומחשבה גם כן בפני עצמו".
המישור הסמוי ביחס למשכן הוא התאריך שבו נסתיימה מלאכת המשכן, אולם בפועל עדיין לא הוקם ולא שרתה עדיין השכינה. הבחינה הזו איננה הולכת לאיבוד אלא היא נותנת הארה גם לימים שפלים כשאין השראת שכינה, כדוגמת תקופת בית שני בחנוכת בית חשמונאי, וגם לימים שלאחר חורבן הבית.
הבחינה המיוחדת הזאת של חנוכה כ"הכנה" מרומזת בשלטי הגבורים על המרדכי (שבת סוף פ"ב) בפסוק (בראשית מג, טז) "וטבוח טבח והכן" – המילה "והכן" בתוספת הח' מהמילה "טבח" עולים יחד ל"חנוכה".
הבחינה של ההכנות להקמת המשכן היא בכוח השמחה וההתלהבות שבה עשו זאת. אומנם במהלך ההיסטוריה יש עליות וירידות הנובעות מחטאי ישראל, אולם במקביל ישנו כוח גנוז שלעולם אינו נעלם ועומד להם לישראל עד אחרית הימים, והוא כוח השמחה וההתלהבות.

 

 

     מרן רה"י הרב ברוך וידר שליט''א   
 

חורף... קר בחוץ וחם בפנים. זוהי תקופה שאנחנו שמים דגש על הבית.
היוונים ניסו להחשיך עיניהם של ישראל, כשקשה וחשוך, צריך לחפש את פך השמן, את נק' האור שתאיר לנו את הדרך. לאדם יש כמה נק' אור, בחרנו להתמקד בנקודה אחת מרכזית - בבית, הבית הוא פך השמן שלנו.
איך בחרו חז"ל לפרסם את נס החנוכה? ע"י הדלקת מנורות בחוצות העיר? ע"י פרסומות ענק? שלטי חוצות?
חכמינו בחרו לפרסם את הנס על ידי הדלקת נרות בפתח הבית, בחג החנוכה אנחנו מפרסמים את הבית, שמים פרוז'קטור על הבית. נס פך השמן מבטא את ניצחון הרוח של עם ישראל, נצחון הרוח בא לידי ביטוי בייחוד בבית הישראלי.
מובא במדרש שהיוונים רצו לפגוע דווקא בבית – "עמדו וגזרו כל בן ישראל שעושה לו  בריח או מסגור לפתחו ידקר בחרב, וכל כך למה כדי שלא יהיה  לישראל כבוד ולא רשות (צניעות), שכל בית שאין לו דלת אין לו כבוד  ולא צניעות וכל הרוצה ליכנס נכנס בין ביום ובין בלילה..." (אוצר המדרשים, עמ' קפה).  
מהו תפקידו של המנעול של הבית? למה בכלל לנעול? והרי "יהי ביתך פתוח לרווחה" אומרת המשנה באבות. אכן, חשוב מאוד לדעת לפתוח את הבית לעניים ולכל נצרך אבל חשוב אולי יותר לדעת מתי לסגור את הבית. מי שלא יודע לסגור את הבית עדיף שלא יפתח אותו. נעילת הבית מאפשרת לכל הפנים להתעורר ולהופיע, בית שבנוי ופועל נכון מהווה מנוע לכל החיים מסביב. היוונים הבינו את הכח הזה של הבית הישראלי, לכן דווקא בו הם רצו לפרוץ פרצות. הם הבינו שמה שנותן את הכח ליהודי זה הבית שלו, גם אם חושך בחוץ והדרך מעורפלת, בבית יש אור גדול שמאיר ומדליק את החושך. הבית זה המקום הבטוח שאליו אני שב וממנו אני יוצא, אם הבית פרוץ אז הוא מאבד את הייחודיות שלו. בתוך הבית יש את חדר ההורים שהוא קודש הקודשים של הבית, הוא צריך להיות מקום מאיר במיוחד שנותן כוחות ושאפשר לנעול כשצריך.
הדברים מוארים בדבריו של הרב קוק בעין איה על מסכת שבת – "היוונים בקשו לא רק לעקור את עם ישראל ממעמדם החומרי, כי אם לעקור את תכונת החיים שישראל מודיעים בעולם וכו'. הטהרה והצניעות, המטרה הראשית בחיי המשפחה, ואחריהן ימשכו יתר המדות והדעות הישראליות. [את] זה שנאו היוונים, וראו בזה צר ואויב לתרבותם הם, שהעמידו לנס [את] עליצות החיים והנאותיו הגופניות והדמיוניות, על כן היתה שנאת היוונים רבה מאד לתורת ישראל..." (פרק שני, אות ז')
בחג החנוכה, יושבים כל המשפחה ביחד ומביטים אל הנרות, מתבוננים בהם, במשמעות שלהם. הם מספרים לנו את הסיפור שלהם, את המאבק על קדושת הבית הישראלי ועל הניצחון. המאבקים עוד ישנם והמבט אל הנרות מחזק אותנו אל הניצחון. כשמביטים בצורה כזאת דברי רב הונא בגמרא מתבקשים -  "אמר רב הונא - הרגיל בנר הויין ליה בנים תלמידי חכמים" (שבת כג:) ואומר רש"י במקום "על ידי נר מצוה דשבת וחנוכה בא אור דתורה". נח חנוכה עניינו הבית ונר שבת עניינו שלום בית. נפתח את לבנו וניתן מקום לנרות הללו שיאירו לנו את דרכנו.
שבת שלום וחנוכה שמח!   
 

השבוע חל יום פטירתו של הרב יִצְחָק הוּטְנֶר (אדר ה'תרס"ו, 1906 - כ' בכסלו ה'תשמ"א, 28 בנובמבר 1980), שהיה מוכר גם בכינוי הפחד יצחק (על שם ספריו), היה ראש ישיבת רבינו חיים ברלין בברוקלין, וחבר מועצת גדולי התורה בארצות הברית.
קורות חייו
נולד בוורשה שבפולין לרב חיים יואל הוטנר סוחר אמיד ולמדן ליטאי, ולחנה שהגיעה ממשפחה של חסידי גור. למד והתחנך בישיבת סלובודקה בעיר קובנה בליטא, היה תלמיד של "הסבא מסלבודקה" והוכר כ"עילוי". בשנת ה'תרפ"ה נשלח לחזק את הישיבה אשר הוקמה בארץ ישראל, בעיר חברון. בשהותו בארץ ישראל התוודע לרב הראשי של ארץ ישראל באותם ימים, הרב אברהם יצחק הכהן קוק, שהשפיע על דרכו הרעיונית והרוחנית. במכתב לרב צבי יהודה קוק הוא כותב כי כעבור ארבעים שנה מאז שלמד אצל הרב קוק האב הוא מבין עד כמה הוא תלמיד שלו. בחורף תרפ"ט (חודשים מספר לפני הטבח בחברון) חזר לוורשה ולמד במשך זמן קצר פילוסופיה באוניברסיטת ברלין. שם הכיר את הרב מנחם מנדל שניאורסון והרב יוסף דוב סולובייצ'יק ושמר על קשרים איתם גם לאחר מכן.
בתרצ"ב הוציא את ספרו "תורת הנזיר", חידושים על מסכת נזיר. על ספרו זה קיבל את הסכמת הרב חיים עוזר גרודזנסקי, הרב אברהם דוב כהנא-שפירא והרב קוק. בהוצאות האחרונות הושמטו ההסכמות. בה'תרצ"ה (1935), לאחר שנה נוספת שבה שהה בארץ ישראל, עבר הרב הוטנר להתגורר בברוקלין שבניו יורק. בה'תרצ"ט (1939) מונה לראש ישיבת רבינו חיים ברלין, הישיבה הוותיקה ביותר בברוקלין. הוא שילב בישיבה מוטיבים חסידיים, במיוחד בשבתות ובחגים, שבהם נהג לשלב דרשה תלמודית ופילוסופית בטיש חסידי ובשירה.
בה'ת"ש (1940) הקים ישיבה נוספת לצעירים בוגרי תיכון. הרב הוטנר תמך בשילוב לימודי הקודש בלימודי חול ובהשתלבות התלמידים בעולם העבודה הכללי, ואף ניסה להקים קולג' המשלב לימודי תעודה עם לימודים ישיבתיים. בנושא זה נתקל בהתנגדויות של רבנים, בפרט של הרב אהרון קוטלר.
בסוף שנות ה-60 (בין ה'תשכ"ה לה'תש"ל) החל לתכנן הקמת ישיבה בישראל, ועל כן ביקר בארץ לעיתים תדירות. באלול ה'תש"ל, בדרכו מהארץ, נחטף לירדן המטוס שבו טס עם אשתו, בתו וחתנו הרב יונתן דייויד על ידי מחבלים מארגון החזית העממית לשחרור פלסטין, בהיכלי התורה החלו בעריכת תפילות מרובות לשלומו, ומכתבים רבים נשלחו על ידי גורמים שונים לנשיא ארה"ב ואחרים, ללחוץ עליהם לדאוג לשלומו של הרב. לאחר שבוע שוחררו הנשים והילדים, ביניהם רעייתו ובתו, ונשלחו לקפריסין. הגברים החטופים הוחזקו בעמאן בירת ירדן, ולבסוף שוחררו בניקוסיה וחזרו לניו יורק ללילה הראשון של ראש השנה ה'תשל"א.
באמצע שנות ה-70 הצטרף לרב דב שוורצמן ויחד עמדו בראשות ישיבת בית התלמוד שנוסף לה השם "גור אריה". בתקופה זו היה הרב הוטנר מבקר בישיבה, לצד ראש הישיבה הרב שוורצמן. כעבור כשנתיים פסק הקשר והישיבה שבה להיקרא "ישיבת בית התלמוד" בלבד.
בשנת ה'תשל"ט עבר להתגורר בירושלים. שימש נשיא מכון ירושלים והיה מעורכי אוצר מפרשי התלמוד.
בחשוון ה'תשמ"א (1980) לקה בשיתוק חלקי עד לפטירתו בליל שישי כ' כסלו באותה שנה, ונקבר בחלקת הנביאים שבבית הקברות בהר הזיתים בירושלים. בשכונת הר נוף שבעיר הוקמה על שמו "ישיבת פחד יצחק" וכן כולל "אור אליהו", המבוססים על מורשתו. בראשות "ישיבת פחד יצחק" עומד חתנו ותלמידו, הרב יונתן דייויד, הנשוי לבתו היחידה, ברוריה.
יצירתו
מלבד "תורת הנזיר", שנזכר לעיל, פרסומו העיקרי הוא סדרת הספרים 'פחד יצחק' - המשלבת דרוש ורעיונות הגותיים בסגנונו של המהר"ל מפראג. הספר כתוב בעברית עשירה ופיוטית, על אף שהדרשות עליהן הוא מבוסס נאמרו ביידיש. בתו ברוריה דייוויד כתבה את רוב המאמרים משמיעה מפיו, והרב הוטנר תיקן והגיה, היא תרגמה אותם לעברית ויחד עם בעלה הרב יונתן דייוויד ערכה אותם להוצאה לאור.
חידושיו על הספרא נדפסו במהדורת הספרא עם פירוש רבינו הלל, כ"קובץ הערות" בסוף הכרך. בתחילה נדפסו בעילום שמו, על פי בקשתו, ולאחר פטירתו נדפסו שוב (ירושלים ה'תשנ"ב) בציון שם המחבר.
הרב הוטנר חיבר את הפיוט "בלבבי משכן אבנה", בהשראת אחד משיריו של רבי אלעזר אזכרי:
"בלבבי משכן אבנה להדר כבודו,
ובמשכן מזבח אשים לקרני הודו,
ולנר תמיד אקח לי את אש העקידה,
ולקרבן אקריב לו את נפשי היחידה".
 
מתלמידיו

• הרב ישעיהו שטיינברגר
• הרב שלמה וולבה.
• רבי יונתן דייויד.
• הרב אהרן פלדמן.
• הרב אהרן שכטר.
• הרב משה שפירא.
• הרב שמואל יעקב בורנשטיין
• הרב חיים יצחק קפלן משגיח ישיבת חברון.
• הרב יצחק יחיאל ארנפלד.